תמיד התחברתי לימי זכרון.
לשירים, לסיפורים ,לתחושה שהכל עוצר ליממה שלמה ובעיקר להרגשה של שמיכה ענקית , רכה ועוטפת שמכסה את המשפחות השכולות ואת עם ישראל ומגנה עליהם, עלינו.
הרדיו תמיד דולק, שירים ישראלים מתנגנים ברקע וביום זה, מקבלים ,לפתע, משמעויות אחרות וחודרות.
הקפדתי להיות מאלה שמכסים בשמיכה העוטפת את אלה שזקוקים לה והשתתפתי בטקסים.
והשנה? ההודעה הגיעה גם אלי.
ברוכה הבאה למשפחה.
ההודעה הזו לא מגיעה עם קונפטי וזיקוקים אלא, עם זעקות שבר ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, כאלה ששום איפור לא מצליח להסתיר.
והשנה ,אני זו שזקוקה שיכסו אותה בשמיכה , להכנס מתחתיה , להתעטף חזק חזק, לעצום עיניים ולשקוע בחלום, חלום על חיים אחרים שהתנפצו להם בשבעה באוקטובר.
גם השנה אשא דברים בטקס יום הזכרון, רק שהפעם אדבר בשם המשפחות השכולות.
איך זה הגיוני אם אני עדיין לא מבינה שאני חלק ?
ולרגעים, כאשר ההבנה מגיעה, העצב כל כך סמיך שהוא אינו משאיר מקום לשום רגש אחר.
החור שנוצר בגוף של אמא שכולה לא מאפשר לאוויר להשאר, הנשימות קצרות ומהירות, קצת כמו בריצת 100 מטר, רק שהפעם אנחנו רצים מרתון ולא בטוח, שנשימות קצרות יאפשרו זזאת.
שי שלי, ביתי הבכורה, היפה, המוכשרת, איננה ולא תחזור עוד.
שי, ששרה בכל טקסי יום הזכרון בבית הספר וביישוב ובקולה המלאכי ,הרעידה את לבבות האנשים.
השנה ישירו לזכרה.
השנה תמונתה תתנוסס בטקסים הרבים.
ואני אהיה שם .
בנסיון לשמור על שפיות, יגיעו אלינו החברים הרבים ששי אספה בתחנות חייה, ונהיה יחד. ושי תהיה איתי, היא תמיד איתי, היא זו שמכריחה אותי לקום בבוקר, להיות בעשייה, ולהמשיך בכל הכוח.
היא זו שמתווה לי את השבילים בהם אנו צועדים .
ביום הזכרון, היא זו שתכסה אותי בשמיכה הרכה ותעטוף חזק חזק עד שהיום הזה יחלוף.
ואז, נמשיך לחיות כל יום כאילו הוא יום הזכרון.
כי אנחנו, לא באמת צריכים את יום הזכרון כדי לזכור את האהובים שלנו שלא ישובו, אנחנו זוכרים וחיים אותם כל יום, כל שעה , כל דקה.
מרתון של זכרון.
Related Posts
